שם הכלב: כלב תחש

היסטוריית כלב תחש

התחש נוצר בגרמניה שם הוא היה ידוע בתור כלב הגירית, דאש שפירושו גירית והונד פירושו כלב. איורים של כלבים הדומים לכלבי תחש מתוארכים למאה ה-15, ומסמכים מהמאה ה-16 מזכירים את “כלב האדמה”, “הגררית” ו”דקסל”. גירית לא הייתה הטרף היחיד של התחש. הוא שימש גם על חיות מאורות כמו שועלים, ולהקות של חזירי בר. כלבי הנקניק המוקדמים הללו היו מגוונים מאוד בגודלם.

הכלבים ששימשו על גיריות וחזירים שקלו 13- 16 ק”ג. כלבי תחש שנהגו לצוד שועלים שקלו 7 עד 10 ק”ג, ותחש קטן יותר במשקל 5 ק”ג צדו ארנבות וסמורים. במשך תקופה קצרה בתחילת המאה ה-20, השתמשו בכלי תחש במשקל 5 קילו כדי לבריח ארנבות כותנה. הגזע, הידוע כ-Teckel בגרמניה, שוכלל במהלך שנים רבות על ידי יערנים גרמנים במאות ה-18 וה-19.

הם רצו לפתח כלב חסר פחד ומוארך שיוכל לחפור במחילות גירית, ואז להיכנס למחילות כדי להילחם בגירית עד מוות במידת הצורך. ה-Smooths היו הסוג המקורי, שנוצר באמצעות הצלבות עם ה-Braque, גזע קטן צרפתי מצביע, וה-Pinscher, מסוג טרייר. אולי גם כלבי באסט צרפתיים שיחקו תפקיד בהתפתחות התחש.

התחשים בעלי הפרווה הארוכה נוצרו כנראה באמצעות הכלאה עם ספניילים שונים וה-wirehairs דרך הכלאה עם טריירים. מפוסל בקפידה במשך שנים של רבייה, כיום התחש הוא הגזע היחיד המוכר על ידי AKC שצד גם מעל ומתחת לאדמה. רגליהם הקצרות והחזקות אפשרו לכלי תחש להיכנס עמוק לתוך מנהרות צרות כדי לרדוף אחרי טרפם. זנבותיהם הארוכים והחסונים, המשתרעים הישר מעמוד השדרה, סיפקו לציידים “ידית” כדי למשוך את התחש מהמאורה.

כפותיו הגדולות והיוצאות דופן של התחש היו מושלמות לחפירה יעילה. עורו הרפוי של התחש החלק לא ייקרע כשהכלב חצה לתוך מחילות הדוקות. החזה העמוק שלהם עם קיבולת הריאות בשפע נתן להם את הסיבולת לצוד, והאפים הארוכים שלהם אפשרו להם להיות כלבי ציד עם ריח טוב. אפילו לנביחה העמוקה והחזקה שלהם הייתה סיבה – אז הצייד לאתר את הכלב שלו לאחר שנכנס למחילה.

וכמובן, הם היו צריכים להיות נועזים ועקשנים. למרות שהתחש הגרמני המקורי היה גדול יותר מהתחש שאנו מכירים היום, עדיין ניתן לראות את חוסר הפחד שלשמה פותח הגזע אפילו בזנים הקטנים ביותר. תן לתחש שלך צעצוע מצפצף וסביר להניח שהוא “יהרוג” אותו על ידי השמדת הצפצוף במהירות. זכור, כלבים אלה גודלו לא רק כדי לצוד טרף, אלא גם להרוג אותו. בשנות ה-1800 החלו לגדל את כלבי תחש יותר כחיות מחמד מאשר כציידים, במיוחד בבריטניה.

הם היו אהובים בחצרות מלכות בכל רחבי אירופה, כולל זו של המלכה ויקטוריה, שאהבה במיוחד את הגזע. בשל מגמה זו, גודלם הצטמצם בהדרגה בכ-4 ק”ג. בסופו של דבר, גרסה קטנה עוד יותר – תחש מיניאטורי – גודלה. תקן גזע נכתב בשנת 1879, ומועדון התחש הגרמני נוסד תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1888. עד 1885, התחשים הגיעו לאמריקה, ו-11 נרשמו במועדון הכלבנות האמריקאי באותה שנה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמה מגדלים אמריקאים ייבאו כמה כלבי תחש מגרמניה והגזע התחיל להיות פופולרי שוב. הגזע עמד בפני גורל דומה במהלך מלחמת העולם השנייה, אך לא כמעט חמור כמו במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנות ה-50, התחש הפך שוב לאחד מכלבי המשפחה הפופולריים ביותר בארה”ב, מעמד שהם נהנו ממנו מאז. בעוד שכלבי נקניק משמשים לעתים רחוקות ככלבי ציד בארה”ב או בבריטניה, בחלקים אחרים של אירופה, במיוחד בצרפת, הם עדיין נחשבים לכלבי ציד. כיום התחש מדורג במקום השישי מבין 155 הגזעים והזנים המוכרים על ידי ה-AKC.

אילוף כלב תחש

כלבי תחש הם אינטליגנטיים ביותר, אך יש להם התנהגות עצמאית ויכולים להיות די עקשנים, מה שהופך אותם לאתגר. הם משגשגים עם אהבה ומגיבים בצורה הטובה ביותר לשיטות אימון חיוביות מבוססות תגמול. עם זאת, הם יצורים רגישים ואינם מתייחסים לפקודות קשות או לענישה. סבלנות ועקביות חיוניים בעת אימון תחש.

בנוסף, בשל חוש הריח המעולה שלהם ודחף הטרף החזק שלהם, הם עלולים להסיח את דעתם בקלות כאשר משהו מושך את העניין שלהם. הסיבה לכך היא שהם גדלו כדי להישאר ממוקדים ולעקוב אחר שביל ריח ללא סטייה. כתוצאה מכך, ייתכן שהם לא תמיד יגיבו מייד כשקוראים להם אם הם שקועים במשהו שובה לב.

שאלות ותשובות