שם הכלב: בישון פריזה

היסטוריית בישון פריזה

כמו עם גזעי כלבים רבים, מקורו המדויק של הבישון פריזה אינו ברור. האמונה הרווחת היא שהבישון צאצא מהברבט, כלב מים בגודל בינוני, משפחת הכלבים ברביצ’ון כוללת את הבישון פריז, הבולנזה, הקוטון דה טוליאר, ההוואנס והמלטז.

כולם מקורם בים התיכון ויש להם מראה ונטייה דומים. הרישומים המוקדמים ביותר של הגזע הם מהמאה ה-14, כאשר מלחים צרפתים הביאו את הכלבים הביתה מטנריף, אחד מהאיים הקנריים. נהוג לחשוב שכלבי Bichon Frise נלקחו לשם על ידי סוחרים שהשתמשו בנתיב הסחר הפיניקי, ושהבישון פריזה התפתח במקור באיטליה. היסטוריונים אחרים מאמינים כי ימאים ספרדים הביאו את הגזע לטנריף, ובמאה ה-14, מלחים איטלקים (ולא צרפתים) החזירו אותם ליבשת.

לפי גרסה זו של הסיפור, כאשר הצרפתים פלשו לאיטליה במאה ה-15, הם החזירו לצרפת כלבים רבים של בישון פריזה כשלל מלחמה. ללא קשר לאופן שבו הגיע הבישון לאירופה, הגזע הפך במהירות לאהוב מאוד בקרב האצולה. הם היו פופולריים בחצרות המלוכה בתקופת שלטונם של מלך צרפת פרנסיס הראשון ומלך אנגליה הנרי השלישי במאה ה-16.

המלך הנרי השלישי כל כך אהב את הבישון שלו שהוא נשא אותם לכל מקום שאליו הלך בסל מיוחד שתלה על צווארו. בישון הפך לחביבים של משפחות המלוכה הספרדיות ואפילו של ציירים כמו גויה, שכלל ביצ’ון בכמה מציוריו. העניין בגזע נשאר חזק במהלך שלטונו של נפוליאון השלישי, אבל אז הכלב הקטן נפל מרוב המלוכה עד סוף המאה ה-19.

באותה תקופה הוא נחשב לכלב נפוץ, לפעמים בבעלות מטחנות איברים או אמני קרקס ולפעמים מאומן לעזור להוביל עיוורים. אלמלא האינטליגנציה והמשיכה של הבישון, הגזע כנראה היה נכחד בתקופה זו. אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, מגדלים צרפתים התעניינו בבישון ופעלו לשימור הגזע.